יום שני, 10 ביולי 2023

היער האפל

 

ס

סיפור קצר בנושא "דרך" , עם השראה (גניבות) מטולקין וטרי פראצ'ט


היער האפל


הדרך חצתה את היער האפל ישרה מאופק עד אופק. עצים כבירים משני צדיה, ענפים סבוכים מעליה, ורק בקצותיה ניתן לראות עוד את השמיים הכחולים. אזהרה ניתנה לכל ההולכים בדרך: "אל תפנו! לא ימינה ולא שמאלה! המשיכו ישר!"

מזה מספר ימים צעד הגמד בדרך, צעדיו חסונים וזקנו עבות. בימים לחשה הרוח בעלים, ובלילות יללת החיות במעמקי היער.  

באחד הימים ניגש חתול לגמד. "מיאו" הוא אמר, וחיכך פרוותו הרכה ברגלו. "מיאו", והסתכל בערגה בשאריות הארוחה.
"לך מפה!" נהם הגמד, ובעט בחתול. 

"מיייאאוו" החתול נעלב, ונעלם בין השיחים. 

השיחים המשיכו להביט בגמד עוד זמן מה, מתגרים בו. הגמד החזיר להם מבט מלא בוז והמשיך בדרכו.

הימים חלפו, וצידתו של הגמד הלכה והתמעטה. בעומק היער נשמעו חיות בר, זרימת מים טריים, וריח הדרים נישא ברוח. הגמד המשיך בדרך, ולא מש ממדורתו בלילות.

ערב אחד, באור הדמדומים, ראה גמדה צועדת לעברו, נושאת על גבה תרמיל גדול וכלי עבודה, זרועותיה חזקות וזקנה זהוב כעלים בשלכת.

"היער נמשך לנצח, והדרך ארוכה" ניסתה להתחיל בשיחה.

"נכון." ענה בקצרה.

"אני בדרך להר שמצאתי בסיורי האחרון. נראה שיש בו שורשי מתכת מבטיחים. עפרות טובות, סימנים ברורים של זהב, ואולי אפילו" היא הנמיכה את קולה "אבני ספיר!"

"אה-הא" הייתה כל הערתו.

"אשמח אם יהיה מישהו שיעזור לי לסחוב את כל מה שאמצא שם" רמזה, עיניה הירוקות מביטות מפניה החומים.

"שיהיה לך בהצלחה" הפטיר הגמד.

ימים רבים לאחר תחילת המסע ראה הגמד תיבה במרכז הדרך. כשהתקרב ראה שמכסה התיבה פתוח מעט, והיא מלאה זהב ותכשיטים. ענפי העצים עמדו מנוע. הגמד קרב לאיטו לתיבה. צירי התיבה חרקו. כשהתקרב כמעט עד נגיעה, הוציאה לפתע רגליים, והתרחקה מספר צעדים. כשהתקרב שוב, פנתה וצעדה מספר צעדים לתוך היער, ונעמדה בין העשבים. ענפי העצים חרקו, ומספר עלים נשרו מהם. הגמד העיף עוד מבט אחרון בתיבה, בטרם המשיך בדרכו.

לבסוף הגיע הגמד לעיר בקצהו השני של היער, מכר את סחורתו ברווח נאה, ורכש צידה לדרך חזרה.

"נתקלת בבעיות בדרך?" שאל החנווני "היו אירועים מיוחדים?".

"לא," אמר הגמד "רק התנועה הרגילה."


יום ראשון, 2 ביולי 2023

העלייה של ז'קו

 יש מי שיגידו שהעלייה ליד הרפת היא התלולה ביותר, ויכול להיות שהם צודקים. העלייה מבתי-הילדים בהחלט ארוכה יותר. וגם העלייה למגרש החנייה והעלייה לבריכה הן מתמודדות ראויות. אבל בשבילי העלייה הכי תלולה בקיבוץ תמיד תהיה "העלייה של ז'קו". בהיותה חלק מציר מרכזי, בדרך לחדר-האוכל ומרכז הקיבוץ, חברים רבים עלו בה במשך השנים, אם בצהרי יומיום, או בערבי שישי בבגדים יפים. הולכי-הרגל מתנשפים, רוכבי-האופניים מתאמצים, וחלק מהוותיקים התייאשו והתחילו לעלות לחדר-האוכל ברכב.

העלייה נקראת על שמו של ז'קו ירון, שגר בבית הסמוך לה. ההפנייה "העלייה ליד הבית של ז'קו" קוצרה עם הזמן לשם הפשוט "העלייה של ז'קו". למיטב זכרוני, ז'קו (שגם היה שכן של הסבים שלי) היה נגר הקיבוץ במשך הרבה שנים, וחוץ מזה היה איש-מלאכה מוכשר. הוא בנה תנור-עצים בחצר הבית, ובימי שישי היה מכין עליו צ'יפס לנכדים (כנכדם של השכנים, "זכיתי" להצטרף מדי פעם). על עץ התות הגדול בנה בית-עץ מפואר, קנאת כל הילדים. את חלקת הדשא שמול הבית, שהייתה ירוקה תמיד וזכתה להשקייה מרובה, כיסח לא במכסחת דשא אלא בחרמש. לא חרמש חשמלי עם חוט מסתובב, אלא חרמש אמיתי עם להב גדול, שצריך להניף בשתי ידיים.
מהתנור נותרו מספר לבנים חרוכות. בית-העץ העצום התפרק, וגם את עץ התות כרתו. רק העלייה של ז'קו נשארה, והעולים בה מתנשמים ומתנשפים. 

יום חמישי, 5 בינואר 2023

 

צ'טבוט - סיפור קצר

No bots were used in the writing of this stroy

הצ'טבוט החכם הראשון לשימוש ציבורי יצא כשהייתי בתיכון. המורים הדגישו עד כמה אסור להשתמש בו לכתיבת עבודות, אבל כמובן שלא הקשבנו להם. בהתחלה בשביל לעשות שיעורי בית (בעיקר בתנ"ך), אבל אחרי זה נעזרנו בו גם לכתיבת עבודות. חלקנו יותר וחלקנו פחות. אישית השתמשתי בו בהתחלה בשביל למצוא רעיונות לעבודה, לנסח שאלת מחקר, למצוא חומר, או לנסח משפטים קשים. דברים קטנים. אבל די מהר זה התפתח לכתיבת פסקאות שלמות ולמעשה כמעט את כל העבודה. הצ'טבוט נעשה מתוחכם יותר עם הזמן, וגם אני למדתי לעבוד איתו טוב יותר. היו עדיין כמה טהרנים שהתעקשו לעשות את הכל בעצמם, אבל פחות ופחות כל שנה. הציונים שלהם היו טובים, אבל אף-פעם לא בראש הכיתה.  

לאוניברסיטה התקבלתי עם ציונים טובים ופסיכומטרי סביר. השאלות והעבודות נהיו מתוחכמות יותר, ולאוניברסיטה היה, בתיאוריה, כלי שאמור לזהות תשובות שנכתבו על-ידי תוכנה. אבל אני כבר הייתי מומחה. הצ'טבוט הביא לי את המידע הדרוש, ולא נדרש הרבה בשביל לעבד אותו לתשובה שתתקבל על-ידי המערכת. המבחנים היו קצת מסובכים, אבל הצ'טבוט ידע לחזות את השאלות וסיפק לי סיכומים ותשובות מוכנות מראש. לא הייתי צריך לשנן הרבה לפני כל מבחן. 

באותו זמן התחלתי להשתמש בצ'טבוט גם לדברים נוספים. בעיקר בשביל להתחיל עם בחורות. אני תיארתי לו את הפרופיל שלהן, והוא ניסח בשבילי משפטי פתיחה ממש טובים, עזר לי עם תשובות משעשעות, והציע נושאים שיעניינו אותן. בדייטים היו קצת שתיקות מביכות, אבל למדתי לנצל הפסקות שירותים או סתם רגעים מתים בשביל לבדוק את הטלפון ולקבל עצות להניע את השיחה. בסופו-של-דבר השתמשתי בו בשביל לנסח הצעת נישואין שאי-אפשר לסרב לה.

הציונים הטובים מהאוניברסיטה וקורות החיים שהצ'טבוט כתב סידרו לי עבודה טובה. בהתחלה התקשיתי קצת בביצועים "בעולם האמיתי" אבל מהר מאוד למדתי להשתמש בצ'טבוט בשביל לתת לבוס את התשובות הנכונות. גם במטלות המעשיות האי איי ידע להדריך אותי שלב אחרי שלב שלב, וחלק מהן הוא פשוט ביצע באופן אוטומטי. מהר מאוד זכיתי לקידום, והעבודה כמנהל הייתה קלה עוד יותר - היא דרשה פחות עבודה מעשית ויותר התכתבויות עם העובדים או המנהלים שמעלי. הצ'טבוט נוצר בשביל התכתבויות.

חיי הנישואין התנהלו פחות-או-יותר על מי מנוחות. אני ואשתי כבר לא דיברנו הרבה בכל מקרה. הילדים היו מאתגרים, בעיקר בהתחלה, אבל הצ'טבוט ידע לספק הדרכות ועצות לגידול ילדים. כשהם גדלו והתחילו לדבר, הוא עזר לי לדבר איתם באוצר מילים מתאים לגילם, ואחרי זה תרגם בשבילי את הסלנג של המתבגרים. אני חושב שהם גדלו מאושרים ובריאים, והרגישו שאבא שלהם אוהב אותם. 

עכשיו אני בפנסיה, והצ'טבוט עונה כמעט אוטומטית למתעניינים בשלומי מדי-פעם. רק שתי שאלות נשארו לי, אותן אני לא מוכן לשאול אותו: איפה הייתי אני בכל הסיפור הזה? ועד כמה האנשים האחרים, המורים, המנהלים, אישתי היקרה, השתמשו בצ'טבוט בשביל לתקשר איתי?


יום שישי, 11 בנובמבר 2022

סופה נודדת


עוד לא הייתה זו שעת בין-ערביים ושמש עייפה בערה בשמיים. 

מזה זמן-מה ישב גד (GED) בפתח האוהל, מסתכל בהלך המתקרב מהמזרח. 

"שלום עליך"

"עליך השלום"

גד הביט בפניו של ההלך וצמצם את עיניו. הצללים האריכו. 

"שב," פסק, "שתה איתי קפה"

גד מזג את הקפה שהתחמם בגחלים. אור שקיעה כתום האיר את פנים האוהל. 

"ובכן," שאל לבסוף "מה מביא אדם כמוך לנדוד במרחבי השממה?"

"לנדוד?" חכך ההלך בדעתו "אני מחפש. שמות ושמועות ברוח"

 האש שרטטה על קירות האוהל גבולות אדומים לצללים. גד ואשתו הגישו את הארוחה. מדי פעם החליפו מילה, מבט, נגיעה. לאחר שאכלו מזג קפה שני לאורח, והציע גבינת עיזים ודבש-בר לקינוח.

"נראה שהחיים יכולים להיות נוחים בשממה" העיר האורח.

"החיים נוחים כשאדם יודע את צרכיו ורצונו" ענה גד "גם בשממה אפשר להכיר את מקצבי-הטבע ומקורות המים"

"לא תמיד מספיק כוחו של האדם לבדו" חלק עליו האורח "מים מסופות רחוקות נאספים מעבר לאופק, וגם אדם נבון ומוכשר לא ישרוד את שיטפונות-הפתע".

לחש הגחלים הפריע את השתיקה.

"זמן לישון" החליט "מחר אגיש לך קפה שלישי".

גד ואשתו פרשו לפנים האוהל, והאורח פרש את גלימתו במבואה. שנתו נדדה בחשיכה. לחישות הרוח הטרידו  את חלומותיו.

למחרת רכב ההלך אל הזריחה, מותיר אחריו עקבותיהם של שני סוסים. דמות בודדה עמדה בפתח, אוחזת במוט-האוהל.


יום שני, 17 ביולי 2017

קולומבו

הסדרה "קולומבו" הופקה בין השנים 1971 ועד 2003 (!).  יותר סידרה של סרטים (במקור סרטים, ואפילו הצגת תיאטרון) מאשר סידרה בעלת המשכיות ודמויות חוזרות, היא הציגה את דמותו של סגן קולומבו ממשטרת לוס-אנג'לס. בכל פרק מפענח קולומבו "רצח מושלם", תוך משחק מוחות עם הרוצח עד להודאה באשמה. בארץ היא שודרה בערוץ הראשון כשהיה הערוץ היחיד, ובשידורים חוזרים בערוצים נוספים. סביר להניח שעדיין אפשר למצוא אותה משודרת מדי פעם. הסדרה זכתה ב -  20 פרסים, במעמד של סדרת קאלט, ובמעריצים מושבעים רבים.
הסדרה הייתה מושקעת ופופולרית והופיעו בה שחקנים מפורסמים בתפקידי אורח. ליאונרד נימוי (ד"ר ספוק) שיחק דוקטור לרפואה שרוצח את האסיסטנטית שלו. וויליאם שאטנר (קפטן קירק) מופיע כשחקן טלוויזיה עם אגו גדול שרוצח את הסוכנת שלו. ג'וני קאש (ג'וני קאש) משחק זמר גוספל שרוצח את אשתו השתלטנית. גם מרטין שין ולסלי נילסן מגיחים לתפקידי אורח, ועוד רבים אחרים (חלקם, לצערנו, לא נשארו מפורסמים עד לשנות ה-80). הם מופיעים, רוצחים או נרצחים, ונעלמים בפרק הבא.
כל הדמויות בסדרה הן שוליות ורובן לא מופיעות ביותר מפרק אחד, למעט הכוכב הבלתי מעורער של הסדרה: קולומבו, בגילומו של פיטר פאלק. פיטר פאלק זכה לתהילת עולם בזכות התפקיד וכמו שחקנים אחרים המזוהים עם דמות מסוימת, לא הצליח בשום תפקיד אחר. הדמות של קולומבו היא ייחודית: עם הומור ומבט ממזרי,  במעיל גשם ישן, מכונית ענתיקה מתפרקת ("דגם נדיר", הוא מציין) וסיגר, קולומבו נראה פשוט ותמים, אבל בעבודה שקדנית הוא תמיד מצליח לפענח את הפשע. קולומבו הוא איש המעמד הבינוני, קצין זוטר במשטרה עם אישה נודניקית (שלא מופיעה אפילו פעם אחת בסדרה). קולומבו נוהג בצניעות ובמקצועיות, ולא רוצה דבר מלבד לבצע את עבודתו. יריביו, הרוצחים, הם בדרך כלל עשירים ובעלי עבודה "נחשבת": דוקטורים, כוכבי קולנוע, בעלי עסקים. הם תמיד יהירים ובטוחים שאין סיכוי שהבלש המרופט, שמרוויח שכר נמוך, יצליח להפר את התכנית הגאונית שטוו.
"קולומבו" מציגה מבנה עלילתי לא-שיגרתי (גם אם לא ייחודי) בסדרה בלשית: הרצח מתרחש בסצנת הפתיחה, והצופים יודעים מי הרוצח וכיצד הוא בוצע. לרוב גם קולומבו יודע מי הרוצח מהרגע הראשון. הבעיה היא לא "מי עשה את זה" אלא "איך להוכיח מעבר לכל ספק שהוא עשה את זה". בכל פרק מנהל קולומבו משחק חתול ועכבר מנטלי עם הרוצח, לרוב כשהוא מלווה אותו ומנדנד לו בתירוץ כזה-או-אחר, מדבר איתו, משתף אותו בפרטי החקירה ומבקש את עצתו. קולומבו לוקח את הגרסא שהרוצח מציג לאירועים וכל פעם מציג לו פרט אחר ש"לא מסתדר". הרוצח נאלץ להתאים כל פעם את גרסתו או להודות פשוט שאינו יכול להסביר את העובדות, עד שבסוף הוא נאלץ להודות: רק התאוריה בה הוא הרוצח מסבירה את כל הראיות. משפט ההיכר של קולומבו הוא "רגע, עוד שאלה קטנה אחת", משפט שהוא אומר לרוב אחרי שכבר יצא מהדלת, וחזר לרגע, בדיוק כשהרוצח בטוח שהצליח לשכנע אותו בגרסתו.
יש משהו בדרך החקירה הזו שדומה למחקר המדעי, ואלברט איינשטיין כבר השווה את עבודתו של המדען לזו של הבלש המשטרתי. גם למדען יש תיאוריה משלו לגבי העולם, אבל תמיד יש עובדה מסוימת, תוצאת ניסוי, תצפית חדשה , שהתאוריה המקובלת לא מסוגלת להסביר. אז צריך המדען למצוא תיאוריה חדשה, טובה יותר, שתסביר את כל העובדות. וכמו בלש טוב, גם המדען צריך לדעת אילו ראיות התאוריה חוזה שיימצאו (טביעת כף רגל של הרוצח בגן, או עדשה של הקרבן בתא המטען, למשל), ויוצא לגלות אותן על-מנת לאושש את התאוריה. זה גם מזכיר את הדיאלוגים הפילוסופיים של סוקרטס, בהן הוא מעמת כל-פעם את דעותיו ואמונותיו של בן-שיחו עם אמיתות שונות, עד שהוא נאלץ להודות שאינו יודע.
"קולומבו" היא תוצר של זמנה, ומלמדת על אמריקה בכלל והוליווד בפרט של אותן שנים, ומעניין לצפות בה ולראות את השינויים שהתרחשו מאז, ואף במהלך הסדרה. קולומבו עצמו ורבות מהדמויות מעשנות. היחס לנשים הוא שונה, והן לרוב יופיעו רק כנשים של - , או אימהות של - . בשנות ה-70 ארה"ב עוד זכרה את המלחמות הגדולות, הווטרנים של מלחמת העולם השנייה עוד היו בין החיים, ולכל דמות יש עבר בצבא, במלחמת קוריאה או במלחמת וייטנאם, גם לקולומבו עצמו. עוד היבט ששונה מסדרות המשטרה של היום הוא מקומו של המדע הפורנזי. לקולומבו את האמצעים של מצלמות, בדיקות די אנ איי או מאגרי מידע שיספקו לו רמזים לזהות הרוצח. הראיות (סוג דם, טביעות אצבע) משמשות לעזר, להפרכת האפשרות שאדם מסוים הוא הרוצח, ולא לפענוח הרצח, וקולומבו מתבסס יותר על אינטואיציה, כושר הבחנה, קריאת רגשות, וכשהכול נכשל - קצת היגיון, ולא על אמצעים טכנולוגיים.
מיעוטים לא-לבנים מופיעים באופן נדיר ורק בתפקידים שוליים מאוד. מיעוטים שמופיעים כ"מיעוטים" הם המיעוט האיטלקי (קולומבו איטלקי) או המיעוט האירי, אבל כמעט ולא נראים יהודים, שחורים או אסייאתיים על המרקע. רוב התרבויות הלא-אמריקאיות מופיעות,כשהן מופיעות, באופן שטחי וסטריאוטיפי. אבל חשוב לציין שההצגה היא אף-פעם לא מרושעת. "קולומבו" היא סדרה עם לב רחב, והיחס לתרבויות אחרות הוא תמיד יחס של סקרנות וקבלה ולא של ביקורת. קולומבו הוא אדם ידידותי ומבין, אפילו כלפי הרוצחים. לא שזה מונע ממנו לתפוס אותם ולדאוג שיבואו על עונשם.
שאלה לסיום: האם לקולומבו יש עין מזכוכית? לפיטר פאלק יש עין מזכוכית. אבל האם לקולומבו יש עין מזכוכית, או שהעין "משחקת" בתפקיד של עין אמיתית? לא מוזכר במהלך הסדרה דבר בנוגע לעין או לפזילה המוזרה שיש לקולומבו לפעמים. הוא נשאר הבלש עם המבט הממזרי בעיניים.